חסידות על מלכים ב כד:טו

נחזור לענינינו דהמתנהג על פי התורה אינו צריך לפעולה גשמית, והנה מי שאינו בעל תורה יזהר לכבד לומדי תורה בכל כחו, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב), והיינו כיון שעושה כל יכלתו לכבד לומדי תורה, אין צריך להשתדל כל כך ויצליח. והיינו (דברים לג יח) שמח זבולין בצאתך אף שעדיין לא השתדל, כי ויששכר באהלך. והנה העוסקים בתורה הם בימינו ית"ש, שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת וגו', והתורה נקראת ימין, כי הרוצה שיחכים וכו' ומנורה בדרום (ב"ב כ"ה ע"ב), ונמצא הוא כלו בן ימין, מה שאין כן העושר היא בשמאל, כי מצפון זהב יאתה (איוב לז כב), ושלחן בצפון. אבל אם נותן צדקה ללומדי תורה ומחזיקם עם היד שלו שהיא עיקר בזה, כענין שנאמר (דברים טו ח) פתוח תפתח את ידך ולא תקפוץ את ידך. ועל פי זה יתבאר כי אמר עזרי וגו' כמ"ש כי (תהלים קכא ג) אל יתן למוט וגו', (תהלים קכא ד) הנה לא ינום, ושמא תאמר מי שאינו בעל תורה מה יעשה, לזה אמר (תהלים קכא ה) ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך דייקא, (כלומר על ידי שאתה מחזיק לומדי תורה) כנ"ל וגו', (תהלים קכא ח) ה' ישמור צאתך וגו', כענין שנאמר שמח זבולון בצאתך וגו'. ועל פי זה נ"ל לפרש בדרך רמז (פרשת וזאת הברכה, דברים לג יב) לבנימין, דהיינו לבן ימין כידוע שמשום זה קרא לו בנימין כמו שפירש רש"י (בראשית לה יח, ד"ה בנימין), אמר ידיד ה' וגו', כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח' ע"א), ישכון לבטח ואין צריך לעשות שום השתדלות, עליו חופף, ר"ל הנדבק בו גם כן חופף עליו כל היום, ובין כתפיו של התלמיד חכם שכן, כי התלמיד חכם מגין עליו, והבן. והנה יש להבין אמרם ז"ל (שבת כ"א ע"ב) קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, מה הלשון וקבעום. והנ"ל בהקדים לבאר (בבראשית רבה פרשה מ"ח סי' י') (ב"ר מ"ח י') יקח נא מעט מים (בראשית יח ד), ר' אליעזר בשם ר' סימא אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים, חייך שאני פורע לבניך, הדה"ד (במדבר כא יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלו באר ענו לה. והקשה היפה תואר אמאי לא נקט הפסוק (שמות יז ו) והכיתם בצור דכתיב מקמיה, ונדחק לישב. ואני מוסיף עוד בהקושיא דהא שם הוא הנס, וכאן מדבר רק מהשירה. ועוד קשה לי דאם אינו רוצה רק להביא ראיה שהעלה להם באר, הוה ליה למימר שנאמר, ולשון הדא הוא דכתיב, משמע שמיישב על ידי זה איזה קושיא בפסוק הנ"ל כנודע מדרך המדרש. והנ"ל בזה, דיש להבין דלמה בשירת הים נאמר (שמות טו א) ישיר משה ובני ישראל, וכאן ישיר ישראל ולא נאמר משה ולא בני. וגם שר היה לו לומר ומה לשון ישיר, והדרשה תדרוש. והפשוט כמ"ש רש"י בשירת הים (ד"ה אז) עלה בדעתו שישיר, דכל סוף מעשה במחשבה תחלה, ומה אשמועינן בזה. וגם נפרש הפסוק (תהלים קמט א) שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. והכל יתבאר על פי הקדמה אחת והוא, דהנה איתא בירושלמי דמסכת פסחים (ירושלמי פסחים פ"י ה"ו), וז"ל: כתיב (שופטים ה ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ה' התנדבו ראשי עם, כשהקב"ה עושה לכם ניסים, תהי אמרין שירה. ופירש בספר כבוד חכמים כי ראשי עם היינו הצדיקים שהנס נעשה להם בדין, אינם מחויבין לומר שירה, רק שאומרים דרך נדבה, אבל שאר ישראל שעושה להם בחסדו, מחויבין לומר שירה. והיינו בפרוע פרעות בישראל שהם הצדיקים ראשי עם בהתנדב, אבל עם שהם הפחותים ברכו את ה' דהיינו בציוי, עד כאן דבריו. ובפרוע פרעות, הוא התגלות הנס כמו שהוא לפי פשוטו, ולי נראה להוסיף נופך בפרוע פרעות בישראל, דבישראל הוי רק פרעון על פירות מעשיהם, לכך השירה רק בהתנדב, והבן. ויתכן על פי זה הכפל בפרוע פרעות, דהכי פירושו בפרוע, ר"ל כשנתגלה איזה נס וישועה, הוא רק פרעות בישראל לשון פרעון, לכך בהתנדב כמ"ש. וכתב עוד בספר הנ"ל דלכך נקראו ישראל שיר אל, שאומרים שיר אל שלא בחיוב, וכתב שנ"ל כן על פי הזוהר (תיקו"ז הקדמה ג' ע"א), עד כאן דבריו. ולכאורה תמוה דאדרבה אם היה מחויב להם השירה, היה הרמז יותר טוב. אבל נ"ל דאל הוא חסד, שנאמר (תהלים נב ג) חסד אל וגו' שיר חסד, דחסד הוא מהם לפנים משורת הדין שאומרים שירה, וגם אל הוא לשון כח כמו אילי הארץ (מלכים ב' כד טו), דשיר זה על מה שנעשה בכח מעשיהם, ולכך הוא חסד מהם כנ"ל, ולכך מחלק בשירת הים ישיר משה ובני ישראל, כי משה היה כדאי להינצל בדין וישראל ניצולים רק בחסדו, דמדת הדין צווח מה נשתנו כנודע (ילקו"ש רמז רל"ד). והיינו אז ישיר משה, דהיינו עלה בדעתו שישיר, דהיינו מדעת עצמו אבל לא מחויב בדבר, ובני ישראל את השירה הזאת לה', בני ישראל דייקא שלא היו בגדר ישראל לענין זה שהשיר הוא רק בנדבה וחסד מאתם, רק בני ישראל המה והשירה בחיוב, והיינו השירה הזאת לה', כדאמרינן בר"ה (דף ו' ע"א) לה' (דברים כג כד), אלו חטאות ואשמות, פירש רש"י (ד"ה לה') דבר שבחובה, ור"ל לה' משמע שמחויב לה', וכל זה בשירת הים. אבל שם בהבאר דהיה מגיע להם פרעון מאברהם, וכולן שלא בחיוב שרו, אינו מחלק משה מישראל, וגם קרו להו ישראל, ועל כן כתיב אז ישיר ישראל, דהיינו עלה בדעתן שישירו ולא בחיוב. וכן הוא הפירוש שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים, כי שירה הוא על התחדשות נס בחיוב, אבל תהילה היא סיפור סתם שבחו של מקום אף בלי חיוב, והיינו שירו לה' שיר חדש, כי לכלל ישראל הוא מצוה שירו לה' שיר חדש, ר"ל כשיתחדש איזה דבר מחויבים אתם לשיר, אבל תהילתו רק בקהל חסידים, שהם אינם מחויבים והוי אצלם רק תהילה, והבן. ועל פי זה יתבאר המדש בטוב טעם ודעת, חייך שאני פורע לבניך הדה"ד אז ישיר ישראל וגו', ר"ל דמשום הכי כתיב בשירת הבאר ישראל, ולא נזכר משה לבד וישראל לבד רק כללם יחד, וכתיב ישיר ולא שר, אבל מקרא דוהכית בצור אין ראיה כלל לזה כנ"ל. והנה בשאר ניסים אף שהם בתורת חסד, מכל מקום כיון שבאין על ידי צעקה להש"י ותשובה, היא גם כן קצת בדין, לכך אין הקביעות להלל יותר ממה שהוא לאכול ולשתות ולשמוח, בין לרבי אליעזר ובין לרבי יהושע או כלו וכו', או חלקהו (עיין ביצה פרק ב' ט"ו ע"ב), אבל חנוכה קיימא לן דנקבע רק להודות ולהלל ולא לאכילה ושתיה כלל כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תר"ע ס"ב), דבשאר יום טוב על מה שנעשה חסדי השי"ת ראוי להלל, ועל מה שנעשה מצד זכות עצמינו ראוי לשמוח, אבל חנוכה מבואר ביערות דבש חלק א' דלכך אמרינן (יומא כ"ט ע"א) לא ניתן לכתוב קאמרינן, משום שהיה בלי תשובה, עיין שם. ולי נראה להוסיף נופך, על פי מה ששמעתי מהמגיד הקדוש זצוק"ל לפרש הגמרא (סנהדרין ק"ג ע"א) חתר תחירה מתחת כסא כבודו, כי זה נגד כבודו לקבל בתשובה, ועם כל זה מקבל בתשובה, עד כאן והבן. והנה בכל סליחת עון שהוא על ידי תשובה אף שהוא נגד כבודו, ניתן לכתוב דקב"ה מחל ליקריה כדי להורות תשובה, אבל זה שנעשה בלא תשובה לא ניתן לכתוב, ואם כן הוא כלו בחסד, לכך נקבע בהלל ובהודאה דייקא, ר"ל בחיוב ולא באכילה ושתיה. ומזה יוצא מוסר גדול מאד להמאבדים זמן קדוש הזה בשחוק וקלות ראש במיני משחקים, ושותים במזרקי יין זוללי בשר, ונעורים כל הלילה וכמעט אינם מתפללים, אוי להם ולנשמתם ולא דברה התורה במתים, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם אמן.

עוד שם בגמרא (שבת, פ"ח ע"א) מכאן מודעא רבה לאורייתא, עיין שם בתוספת (ד"ה מודעה), ובפרשת דרכים (דרך הערבה) מ"ש בענין המודעא לאורייתא, אף דהדר קבלוה בערבות מואב דלא היה שם האונס, מכל מקום כיון שכבר היה אונס ויש בידו להחזיר האונס, הרי הם באונס דמעיקרא ואיכא אונס, עיין שם. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק אחת דבר אלקים שתים זו שמענו כי עוז לאלקים (תהלים סב יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. דהמשך הפסוק אין לו ביאור. וגם קושית הגמרא (ר"ה י"ז ע"ב) דהפסוק הנ"ל סותר את עצמו. והנ"ל ליישב קושיא זו שעמדו עליו החכמים דלמה היו נענשים כיון שהיה מודעא. ונ"ל לתרץ, ועל פי זה יתיישב גם כן קושית אומות העולם דלמה לא כפה עליהם ההר (ע"ז ב' ע"ב), דבאמת נשמות ישראל חצובין מהתורה, ובדרך סגולה בא היזק לנשמה בעברו על אחת ממצות ה', והיינו אשר לא תעשנה בשגגה ואשם (ויקרא ד' כ"ב), והיינו ואשמה הנפש ההיא (במדבר ה ו), עונה בה (במדבר טו לא) והבן, ואם כן העונשים הם לטובה לא לעונש, רק לרפואה והוא חסד גדול, וכמו שכפית ההר מתחלה נצמח מאהבה הגדולה שגורמת כפיה לטוב, הכי נמי העונש. ועל פי זה יתפרש (הושע יד ה) ארפא משובתם אוהבם נדבה, כי אהבה מחמת טובה שקבל, אינה גורמת לו טובה (רק) ברצונו (ולא) בכפיה, מה שאין כן אהבת נדבה שהיא אהבה החנית והבן, ולכך באומות שאינם חצובון משם, אם כן בלא הקבלה לא כלום היא, ומיושב קושית אומות העולם, ומיושב קושיא זו של החכמים ע"ה הנ"ל. וידוע כי אלקים מורה על הגבורה והתקיפות, כמו ואת אילי הארץ (מלכים ב' כד טו), והיינו אחת דבר אלקים, היינו בכח גבורה למלוך ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואם כן אנוסים היו, ואף שהיו קבלות שתים, מכל מקום זו שמענו כי עוז לאלקים להחזיר האונס, אם כן עדיין באונס הראשון קיימין, ואם כן קשה עונש למה, רק מזה מוכח ולך ה' החסד כי אתה תשלם וגו', כי הוא רפואה ולא עונש, והבן זה כי נכון הוא מאד בס"ד.

ונקדים עוד, דמדת אל יש בו ב' ענינים, אל זועם (תהלים ז יב), וחסד אל (תהלים נב ג). והנה החסד אל הוא שכובש כעסו בחזקה, כמבואר בתוספת (ר"ה י"ז ע"ב [ד"ה שלש]) דאל הוא רק לשון גבורה ותוקף וחוזק, כמו ואת אילי הארץ (מלכים ב' כד טו). והנה אל ה', מורה על זה הענין, מהשם אל דהיינו שכובש כעסו בחזקה ומרחם ועושה חסד, כי אם היה נאמר אל לבד, לא הוי ידענא מאן ניהו, אם אל זועם ח"ו, או חסד אל, לכך אמר ה' שהוא רחמים כנודע. וה' לבד לא היה יכול לומר, כיון דאיירי שהיה שורה בכעס גדול עד עתה, אם כן לא יתכן הרחמים, גם אינו מבטל קודם הכעס בחזקה, וצריך לזה השם אל, והבן. והנה מפרשין על הפסוק (ירמיה י"ז י"ב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. דר"ל מה שהוא משמש כסא כבוד במרום מקודם, עכשיו משמש זאת מקום מקדשינו, דאף שוכני מעלה ומלאכי השרת ואראלים וחיות ושרפי הק' וכרובים, מקבלים שפען וחיותן מכאן, וכאן אמרו שירה בזמן המשכן והמקדש, וכמו ששמש ישעיה ועיין בתרגום יונתן מ"ש על הפסוק הנ"ל. והנה איתא בגמרא (פסחים דף נ"ו.) בשעה שמת יעקב בקש לגלות הקץ לבניו, נסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו יש פסול בכם, פתחו ואמרו שמע ישראל (דברים ד ד), מיד ענה אותו הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וקאמר שם בגמרא אנן היכי נעבד, נימרי לא אמרה משה, לא נימריה אמרה יעקב, התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי, עד כאן דברי הגמרא. וכתב היערות דבש (חלק א' דף נ' עמוד ג'), וז"ל: ויש להבין למה אמרה יעקב ולא אמרה משה, ואיך המשל דומה לנמשל, דמה צער יש לנו בהעלמו, ומה גנאי יש לנו באמירתו. אבל הענין כי אמרו (חולין דף צ"א:) חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, דמלאכי השרת מזכירין את השם אחר שלשה תיבות, וישראל אחר שני תיבות, וישראל אומרים פעמים בכל יום, ומלאכי השרת פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחדש, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל. ויש להבין מה הך ואמרי לה. אבל הענין, כפי קרבתם להקב"ה כן ענין הזכרת השם ואמירת השירה, וישראל דבקים בה' וקרובים למאד לה', אומרים אחר שני תיבות ובכל יום פעמים, וכן אמרו בגמרא (חולין צ"א ע"ב) אופנים אומרים גם כן אחר שני תיבות ברוך כבוד ה' ממקומו, להיותם דבקים במרכבת ה' וקרובים לה', אבל מלאכי השרת שאינם קרובים כל כך, אומרים אחר שלש תיבות, ורק פעם אחת ביום, והיותם רחוקים יותר פעם אחת בשבת, והרחוקים עוד יותר פעם אחת בחודש, וכן לכלן. ולכך יעקב שראה שנסתלקה ממנו שכינה, ואם כן רחוקים עכשיו מהשכינה, והשבטים לא ידעו זאת, וחשבו שיש כאן השראת שכינה כפעם בפעם ואמרו שמע וגו', והזכירו השם אחר שני תיבות, ויעקב הרגיש בזה וחשש אולי לא הזכירו עכשיו השם כדין, לאשר כי עכשיו כאן הסתלקות השכינה, ולכך פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדין המזכיר שם שמים שלא כדת. אבל בימי משה היה השראת שכינה וכבוד ה' היה במחנה, יפה הזכירו אחר שני תיבות ולא חשש לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואנן בגולה מסופקים אי נסתלק השכינה או שוכן אתנו בגולה, כדכתיב (ויקרא טז טז) השוכן אתם בתוך טומאותם, וכביכול הוא אסור בזקים כנודע, ולכך אנו מסופקים אי לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד או לא. ולכך הטיבו אשר אמרו כמשל בת מלך כו', נימרי יש לנו גנאי, כי מורה על הסתלקות השכינה מאתנו ח"ו. לא נימרי, יש לנו צער כי אולי באמת אין השראת שכינה כל כך והזכרנו השם שלא כדת, לכך תיקנו לומר בחשאי לבל נהיה לבוז פומבי', עד כאן דבריו ויוצק חן בשפתותיו. היוצא מזה דהזכרת השם אחר שני תיבות, הוא דוקא במקום שיש קורבה גדולה וממש גילוי שכינה להדיא. והנה נחזי אנן דכל תיבה של שבח קודם שהוזכר השם, הוא הדר ונאה, אך עדיין סתום ולא נתפרש מי הוא המשובח והמפואר והמתנאה, אבל כשמזכירין השם, אז נתפרש מי הוא המשובח ונתגלה. ועל פי זה נבאר המדרש הנ"ל ביום שהוקם המשכן נכנס משה בתוכו ושמע קול הדר, ר"ל קול שבח, אבל סתום שלא לנוכח לא נתפרש ונתגלה עדיין מי הוא המהודר, כי עדיין לא הוזכר השם. וכן קול נאה, כי גם בקול השני עדיין לא הוזכר השם. קול משובח לנוכח מפורש מי הוא המשובח, דהיינו בקול שלישי הוזכר השם יתעלה, אם כן שמע כאן בהמשכן הזכרת שמו אחר שני תיבות, מזה ידע משה דבכאן יש קורבה גדולה להשי"ת ועיקר השראת שכינה.